מאת: רון ברטוֹש

חלק שני    (לחלק הראשון – לחץ כאן)

"חשיבותה של התועלת" לא נעדרה מנגד עיני גם בעבר, ובוודאי לא כעת. למדתי כבר בימי ההכשרה בחו"ל כי אני מועיל לחברה הרבה יותר בתחום הספציפי שלי, מאשר ב"עבודה" לשמה, שהנתונים שלי להצטיין בה היו נמוכים. ניסיתי גם להיאחז בסברה הלא כל כך רצינית, שהקיבוץ דומה ל"חצרו של נסיך" בו נותנים מקום גם לאומנים, "טרובדורים" למיניהם (וגם ליצנים) כדי שיפארו וישעשעו את סביבתם. נראה היה שבאמת נחוצים בחצר ה"טרובדורים" או אנשי הרוח (עד שזה יעלה כסף…)

 יחסם של החברים לא היה כמובן אחיד ובכל מקרה אמביוולנטי. מצד אחד עודדו אותי לעסוק בתחום היצירתי, אך מצד שני ראו אותי כבטלן שלא יזיק לו לעבוד קצת קודם (כמובן לא נאמר לי דבר כזה, אך הייתה ידועה לי הגישה הזאת מהמציאות בקיבוצים רבים).

 […] בתחילת שנות החמישים הייתי פעיל מטעם הקיבוץ הארצי כמעצב הקבוע של ספרית פועלים. במשך הזמן נפלו בחלקי גם עבודות אילוסטרציה וגרפיקה מרוכזות, ולשם ביצוען פנו לקיבוץ שלי, לשחרר אותי לתקופות שונות, מעבר לחצאי שבועות הקבועים שלי. מסוג זה היו עבודות האיור לספרי לימוד שיצאו לאור במסגרת מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. היו אלה משימות שאפשר היה איתם לצאת ידי חובה, אך לזה לא הייתי מסוגל. הפרוייקט עצמו היה אמביציוזי ביותר, בהתאם לשאיפות הייחודיות של החינוך הקיבוצי – אדם חדש!

 "האדם החדש", משאת נפשו של הקיבוץ וגיבור השקפת העולם החלוצית-ציונית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית, הוא מושא אמנותו של ווייל שעמד נגד עיניו בפרק יצירתו הנוכחי. כריאליסטן בחר ווייל ללוות את המפעל הקיבוצי כשותף בהקמתו ובביסוסו ולא כמבקר שלו. זהו לבטח השוני המרכזי שבין הריאליזם החברתי הקיבוצי לבין זה של הקבוצה העירונית, שהיתה ביקורתית בעיקרה.[1] כאן גם נקודת ההבדל בין הריאליזם החברתי (הסוציאלי) לבין הריאליזם הסוציאליסטי – ווייל לא גויס בעל כורחו לטובת הממסד ותפארתו כי אם התגייס לתמוך בו מרצונו החופשי ומתוך הזדהות אישית עמוקה, כפי שסיפר על נטייתו זו בדיעבד: [2]

עיקר המוטיבים של הקבוצה החיפאית היו שכונה של הפרולטריון, דמויות דלות, ענייני עבודה וכל מה ששייך לכך. אני מצידי מרשה לעצמי לומר, בשמי בלבד, שהיתה באמנות זו מגמה חיובית, אמנם גם מגמה שלילית: אמנות זו שללה את הממשל הקיים בארץ ויצרה דימוי של בעיה סוציאליסטית חריפה, אשר לא היתה קיימת במציאות בעוצמה כה גדולה. אני כקיבוצניק חיפשתי חיוב במה שנעשה במדינה. נתתי ביטוי לדברים חיוביים: חלוציות, עבודה, התיישבות, ציונות ומציאות פוליטית מסוימת. ראיתי חובה לתמוך בממשל ולתת ביטוי לעשייה באופן חיובי.

 האמנתי שחובתי לסייע בכל מה שנדרש ממני בתחום שלי, למען הרעיונות שהתנועה צידדה בהם! (ה"קולקטיביות הרעיונית" חייבה את כולם), למשל: הריאליזם באמנות!

 סדרת ציורים בצבעי גואש מהשנים 1950-1949, משיאי יצירתו של ווייל, מבטאת את עמדתו בנוגע למציאות האדם בחברה דרך עיניו של אמן בקיבוץ. ציורי סדרה זו מתאפיינים בתפישה גרפית-אילוסטרטיבית, במסגרתה מגדירים קווי מתאר ברורים את הדמויות ואת יתר הפרטים הנתונים בסצנה, הצבע נתון במשטחים אחידים ועיצוב טיפוסי הדמויות ניחן במידה של גישה איורית. בין ציוריו אלו תיאר ווייל סצנות כגון: מטפלת מוקפת בשישה זאטוטים; אם מחזיקה את בנה על כתפה וברקע מגדל המים של הקיבוץ; משפחה מבלה מחוץ לצריף מגוריה – האב קורא, האם סורגת והילד משחק בצעצוע; ארבעה חקלאים צעירים נושאים שקים כבדים מיבולו של מקשה אבטיחים; פועל מתכת בעת הקמת עמודי חשמל; פועל בניין עומד על פיגומים; נערה מצלצלת בפעמון כאות קריאה לחברי הקיבוץ (ששימש עבור קריאה לארוחה או אסיפה ולעתים להתרעה על מצב חירום); אישה נושאת עגלת צלחות עם ביצת עין; שולחן ערוך בחדר האוכל הקיבוצי ועליו כוסות, סכו"ם, צלחת דגים, צלחת פירות, קנקן שתייה וכו'; חברי קיבוץ בתורנות מטבח; חברים מסדרים את הספסלים בחדר האוכל; נערה בתורנות ניקיון נשענת על מגב; שני צעירים מנגנים בגיטרה ומפוחית לאחר ארוחה בחדר האוכל; הכנות לליל הסדר בקיבוץ – עריכת השולחן ותליית קישוטי חג הפסח; דיוקן עצמי של האמן במטבח בעת תורנות שטיפת כלים לאחר הארוחה.

"באותה תקופה אני רציתי לצייר בעיקר את מה שקרוב אלי, למשל עבדתי המון בחדר האוכל בקיבוצי, ועל כן ציירתי אותו",[3] אמר ווייל, ואכן אלו הם ציורים מחיי השגרה הפרוזאיים של בן הקיבוץ, אנקדוטות של יחיד ושל חברה מנקודת מבטו של פרט בקולקטיב. בשנת 1950 הציג ווייל את ציורי הקיבוץ בתערוכת יחיד בגלריה "מקרא סטודיו", ונוספים מהם הוצגו באותה השנה ובאותה הגלריה גם בתערוכה נוספת של אמני "תערוכת השלושה". בביקורת אמנות שפרסם אודות התערוכה דיווח אויגן קולב על התרשמותו מהיבט זה בדיוק: "התמאטיקה שלו באה ישר מסביבת-חייו הבלתי-אמצעית, ומטרתה לשקף סביבה זו בצורה שתהא 'מובנת' גם לעין בלתי-מאומנת מבחינה אמנותית". למרות אי אלו דברי ביקורת שהפנה קולב כלפי האמן, הוא סיכם: "סוף סוף אין הגראפיקה פחותה מהציור […] שרגא  הוא רשם, שאין לנו כמעט שני כמותו".[4]

שרגא ווייל פעל כאמן קיבוץ במלוא מובן המשמעות של הגדרה זו – האמן כפרט הרותם את כישרונו וכישוריו לטובת החברה ולטובת האידיאל הסוציאלי עליו היא מבוססת. "האמן הסוציאליסטי […] אין הוא יכול להיות ריאליסט לחוד וסוציאליסט לחוד" כתב דב בר-ניר בספרו "זרמים באמנות המודרנית", ואכן ווייל גילם אחדות זו של חיים ויצירה.[5] תשוקתו המקצועית ודבקותו במטרת העל באותם ימים של התחלות משמעותיות הוציאו מתוכו פרץ יצירה מרשים, במסגרתו חבש את כובע האמן לא פחות מאשר את כובעי המאייר, הגרפיקאי, המעצב, הטיפוגרף והמקשט: הוא יצר סמלים וכרזות עבור מפ"ם, הקיבוץ הארצי ו"השומר הצעיר"; אייר בדרך קבע עיתונים כגון "על המשמר", "משמר לילדים", "על החומה", "השבוע בקיבוץ הארצי", "הדים" ו"משא"; עיצב עבור "ספרית פועלים" כריכות ליותר ממאה ספרים; הוסיף איורים מלווים לספרים כגון "אצלנו" למרדכי אמיתי (במקרה זה הספר חובר במיוחד עבור הציורים), "אהבת שמשון" מאת לאה גולדברג ונוספים אחרים; יצר קישוטים לחגי ישראל ואירועים אחרים; וכן צייר ציורי קיר בקיבוצו ובקיבוצים אחרים. במילים אחרות, בכל צורך אמנותי שהוא, מכחולו של שרגא ווייל היה הכתובת.

אחד ממפעליו החשובים ביותר באותה עת היה הוספת חולייתו למסורת ציורי ההגדה של פסח, וההגדות הקיבוציות לפסח בפרט – מגולות הכותרת התרבותיות של התנועה הקיבוצית.[6]  בשנת 1950 יצר ווייל קישוטים עבור ליל הסדר שנערך בחדר האוכל של קיבוצו. בעקבותם פנה אליו אברהם "טוּשק" אמרנט, צייר רב זכויות ששימש כמרכז מחלקת התרבות של הקיבוץ הארצי, והציע לו לאייר מחדש את ההגדה הקיבוצית. ההגדה בה קראו באותה עת היתה שאויירה על ידי טוּשק עצמו, דבר המעיד על ההערכה הרבה שרחש לווייל כאמן. ווייל נזכר בהזמנה זו:[7]

הוא [טושק \ ר.ב.] בעצמו הוציא כבר הגדה קטנה בדפוס, והיתה זאת הוקרה רבה מצידו להציע עבודה חשובה כזאת לאחד "ירוק" [צעיר חסר ניסיון \ ר.ב.] כמוני. ואני, ברוב חוצפתי כפי שהתגלתה לפעמים בתקופת נעוריי, העמדתי תנאי, שהוא רק ידריך אותי מבחינת התוכן המיוחד, אך לא יתערב בעיצוב ובסגנון הגרפי. את סגנון העיטורים ביססתי כמובן על הקישוטים, אך התאמתי אותם לאופי הגרפי של הדפסה בשני גוונים. הייתה זאת משימה רצינית ביותר עבורי, והשקעתי בה הרבה מעבר למה שציפו ממני. את הכתב של הטקסט עיצב מרדכי א. [מרדכי אמיתי, שהחייה את ההגדה וערך את הההגדה הקיבוצית \ ר.ב.] המוזכר כבר, וההדפסה בוצעה בדפוס הקטן של קיבוץ מרחביה. אני מבלה ימים ולילות (במלוא מובן המילה) עם המדפיס הוותיק מיגוסלביה על יד מכונת האופסת [אופסט \ ר.ב.] הישנה, ולפי הרגלי, מלווה צמוד את תהליכי הדפוס בכל שלביהם. מה"הגדה" הזאת הוצאו בשנים הבאות מהדורות נוספות, כל פעם בשינוי אדרת ותוספות בטקסט, לפי דעתי, היתה ההגדה הזאת אמנם הצנועה, אך המתאימה ביותר לצרכי הציבור הקיבוצי של אותה התקופה.

הציורים שצייר ווייל עבור ההגדה הקיבוצית הם יותר מאשר איור הטקסט המסורתי או הוספת הערות שוליים חזותיות לנרטיב המסופר. נוסחן של ההגדות הקיבוציות אמנם מבוסס על ההגדה היהודית המסורתית אך הוא עבר תמורות במהלכן נוספו לו טקסטים חדשים ואיזכורים אקטואלים, והודגשו הפן החקלאי של חג האביב וערכי העבודה והחברה. ווייל גם הוא תרם את חלקו להגדרת תפקידה החדש של ההגדה. כך למשל, עבור טקסט פרידה מעונת הגשמים צייר ווייל שני חקלאים חורשים וזורעים; לצד פסקת "הא לחמא עניא" צייר חקלאי שמצוייד בחרמש ולוגם מג'ארה; לטקסט "זכור את אשר עשה לך עמלק" צייר אדם בעל אגרוף קפוץ, כזה המוכר למשל מתיאורי מהפכה קומוניסטיים; לצד "שיר הפרטיזנים" (אף הוא התווסף להגדה) צייר ווייל פרטיזן, לוחם החופש היהודי בשואה, שגם אגרופו מורם על רקע עיר העולה בלהבות; בקריאת "זכור את היום הזה אשר יצאתם בו ממצרים מבית עבדים" נפגוש בגבר שעל ידיו אזיקים עם שרשרת שבורה, דימוי סוציאליסטי מוכר של יציאה מעבדות לחירות; וסביב מילות השיר "מה נשתנה הלילה הזה" צייר ווייל את חברי הקיבוץ עת הם מסובים לשולחן החג, קוראים בהגדה, וחוגגים את עצם היותם מקובצים יחד, כחלק מתיאורי צוותא של נערים ונערות שנאתר במקומות נוספים בהגדה; בין דפי ההגדה משובצים גם סמלים המופיעים בצורה חופשית כעיטור או כחלק מהאיורים וביניהם שיבולים, חרבות, מגלים, דגלים, יונת השלום, עונות השנה או פיתוחים דקורטיביים, ברוח הרעיונות שבבסיס ההגדה החדשה.

הגדה זו ואיוריה עומדים בסימן המעבר מן העולם היהודי העתיק אל העולם הישראלי החדש, וממציאות האתמול אל המחר אשר מגשים את האידיאל החלוצי-חקלאי והחברתי-סוציאליסטי. ההגדה של פסח מאת ווייל היתה בשימוש עד שנת 1957 עת יצאה לאור הגדה חדשה שאויירה על ידי משה פרופס ב-1958, שאחריה אויירה בפעם האחרונה במסגרת מפעל ההגדות של הקיבוץ הארצי על ידי שמואל כץ ב-1964.

בשנת 1952 נטל ווייל חלק בתערוכה "האדם והנוף בקיבוץ" שנערכה לרגל מועצת היובל של הקיבוץ הארצי בעין המפרץ. כמו כן השתתף במקביל בתערוכה החמישית של אמני הקיבוץ הארצי בגלריה "מקרא סטודיו" התל אביבית, בה השתתפו תשעה אמנים וביניהם דני קרוון, יהודית אורן, יוחנן בן-יעקב, יוחנן סימון ורות שלוס. בעלון התערוכה ב"מקרא סטודיו" כתב דן אמיתי על התערוכה שאירגן כי "אין היא מתכוונת להבליט את יכולתם והישגיהם האמנותיים של הפרטים. כוונתה, להציג לפני הציבור ערכי אמנות של קולקטיב החותר למזג עבודת כפיים במשק החקלאי-קבוצי עם יצירה אמנותית".[8] ברוח זו הציג ווייל ציורים בנושאי ביכורים ויבול חקלאי, ריקודים ומנוחה בשדה.

הציור "מנוחה בשדה" שהוצג בתערוכת היובל בעין המפרץ הוא מעין גרסה קיבוצית למסורת ציורי ה"סייסטה". בציור מתוארת מנוחת הצהריים של שני חקלאים בשדה חיטה, האחד שוכב על גבו ואילו חברו יושב ונשען על חבילות קש. לצידם מונחת ארוחת פועלים שמצויירת לפי התצורה החוזרת אצל ווייל בתיאורי טבע דומם – שני בצלים, סכין, ככר לחם, ג'ארה ערבית וסלסלת קש. ברקע, באמצע שדה החיטה, ממתין הקומביין (שנקרא בעברית בשם היפה שלא נמצא בשימוש – קצרדש או קצרקש) שמשמש לקצירה, דישה וניפוי התבואה, לתום מנוחתם של שני החקלאים. הציור זכה לפופולריות רחבה: בתערוכה הוא התקבל באהדה רבה, רפרודוקציות שלו הודפסו וצורפו כשי לקוראי "על המשמר" (ואלו עיטרו בתים וחדרי קיבוץ רבים) ולבאי "מקרא סטודיו", רישום דיו של אותה קומפוזיציה פורסם בעיתונות הקיבוצית, ואם לא די בכך, בשנת 1956 הצלם נורברט סגל שיחזר את הסצינה המצויירת וצילם אותה כמחווה לציור החשוב.[9] לאחר שהוצג בתערוכת "האדם והנוף בקיבוץ" נרכש הציור על ידי לילית אמרנט, בתו של הצייר טוּשק. היא רכשה את הציור בכספי זכייתה בהגרלת מפעל הפיס (100 לירות!) והעניקה אותו למזרע, שם היה תלוי בחדרו של מזכיר הקיבוץ. למרבה הצער, הציור נעלם באורח פלא מחדרו של המזכיר לפני שנים אחדות, ומקום הימצאו היום לא ידוע.[10]

ציור נוסף משנת 1952 יחתום את דיוננו אודות יצירתו של ווייל בשנים 1952-1947. זהו אחד מציוריו המעניינים והמיוחדים בפרק זה, והוא בבחינת נוסח קיבוצי לסיפור "משפט פאריס" מן המיתולוגיה היוונית. כידוע, בסיפור המיתולוגי מתבקש פאריס, בנו של מלך טרויה, לבחור את היפה מבין האלות הרה, אתנה ואפרודיטה ולהעניק לזו הנבחרת את תפוח הזהב. כל אחת מהן ניסתה לשחדו, אך היתה זו אפרודיטה, אלת היופי, שהציעה לו את אהבתה של היפה בנשים – הלנה, אשתו של מלך ספרטה. ההמשך מוכר והעלילה מסתבכת עד כדי פריצתה של מלחמת טרויה על רקע אהבתם של השניים. בציורו של ווייל, שלוש האלות יושבות על ספסל פשוט בדמותן של שלוש קיבוצניקיות. הן לבושות בבגדי עבודה ומגפיים, ולצידן יושב על כיסא קש פאריס בדמותו של קיבוצניק נעול נעליים צבאיות, חבוש בכובע גרב פלמ"חניקי ובידו תפוח הזהב שהפך בציור לתפוז.[11] אנקדוטה מעניינת היא כי פאריס של ווייל צוייר לפי דיוקן ידידו, האמן דני קרוון, אותו צייר במהלך סיור של ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי שנערך בקיבוץ סאסא ובקיבוצי הצפון. על כן העניק ווייל לציורו זה את הכותרת "דני ושלוש הגרציות".[12]

הבחירה בסצנה זו היא במידה רבה הבחירה להתעמק באמנות, כי משפט פאריס הוא גם סיפור אודות בחירת האדם ביפה, הפעלת שיפוט אסתטי והכרה ביופי כערך משמעותי בחיים. אמנם המסגרת הנרטיבית הנתונה היא עדיין קיבוצית, אך לאחר ההעפלה לארץ, חלוף מלחמת תש"ח והשגת עצמאותה של המדינה, וביסוסו של הקיבוץ במלאת לו חמש שנים, ובזכות הישגים אלו, יכל ווייל לצייר את בחירתו של בן הקיבוץ והחייל ביפה, כאפותיאוזה של ערכי החיים האישיים, החברתיים והלאומיים האתיים אל ערכים בעלי תוקף אסתטי.

או אז יצא שרגא ווייל ב-1953 יחד עם חברו הקרוב, הצייר שמואל כץ מקיבוץ געתון, להשתלמות בת שישה חודשים בטכניקות מונומנטליות של ציור קיר ותבליט ובטכניקות הדפס שונות באקדמיה לאמנויות יפות בפריז ובסטודיו של ג'ינו סווריני (Severini). מהבירה הצרפתית שב ווייל עם פרץ יצירה שהופנה אל תחומים רבים: איור עבור הוצאת ספרית פועלים, עיצוב כרזות למפ"ם, איור לפרסומים של תנועת "השומר הצעיר" וביטאונה "על המשמר", וכמובן שקידה על אמנותו במדיה של ציור, רישום, הדפס, איור ופיסול חוץ, הן בנושאים האישיים והקיבוציים, הן בנושאים התנ"כיים (שמשון הגיבור, שיר השירים, קהלת, מגילת רות, יוסף ואחיו ועוד) בהם גילה האמן עניין הולך וגובר. נזכור גם פרק קצר של מבע חברתי שונה, ביקורתי יותר כלפי המציאות, אשר קבל על תנאי החיים במעברות, העוני, חוסר השוויון בין היהודים לערבים והפערים בין שכבות האוכלוסיה השונות.

אלו הן אפוא חמש שנים משמעותיות מחייו ויצירתו של שרגא ווייל – חמש שנותיו הראשונות בארץ, שהן גם חמש שנותיו הראשונות של הקיבוץ וחמש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. ווייל יצר מתוך צורך אינדיבידואלי אישי ותחושת חובה קולקטיבית חברתית, כאילו ניסח בליבו צו פרטי על פיו נהג, מעין דיבר נוסף על העשרה של "השומר הצעיר" אותם הכיר ואייר – הדיבר האחד-עשר, אשר מהותו להיות אמן היוצר ביושרה מקצועית ומבטא בכוח אמנותו את עמדות עצמו, חברתו ומולדתו, בשם האמנות ובשם החברה.

 הערות שוליים לחלק השני:

[1] אודות הריאליזם החברתי בישראל ראו: גדעון עפרת, "ציירים על החומה", מושג, גיליון 4, 1975, עמ' 76-67; שרה בריטברג, אמן-חברה-אמן: אמנות על חברה בישראל 1978-1948, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1978; גדעון עפרת, "מריאליזם סוציאליסטי עד לסימבוליזם לאומי", סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, תל אביב, 1980, עמ' 245-213; גילה בלס, ריאליזם חברתי בשנות ה-50, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, 1998; גליה בר אור וגדעון עפרת, הגמוניה וריבוי: 60 שנות אמנות בישראל – העשור הראשון: 1958-1948, המשכן לאמנות, עין חרוד, 2008; יגאל צלמונה, "שנות העיצוב", 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 161-131.

[2] הציטוט הראשון מתוך ראיון עם שרגא ווייל שנערך באוגוסט 1996 השמור בתיק האמן בארכיון "בית ציפר" לתיעוד וחקר האמנות הפלסטית בישראל, אוניברסיטת תל-אביב. מתוך יומנו האוטוביוגרפי של שרגא ווייל השמור בעיזבונו (מספור פנימי: 4/68).

[3] מתוך ראיון עם שרגא ווייל שנערך באוגוסט 1996 השמור בתיק האמן בארכיון "בית ציפר" לתיעוד וחקר האמנות הפלסטית בישראל, אוניברסיטת תל אביב.

[4] אויגן קולב, "תערוכת השלושה", על המשמר, 3.11.1950, עמ' 6.

[5] דב בר-ניר, זרמים באמנות המודרנית, ספרית פועלים, מרחביה, 1954, עמ' 323. דב בר-ניר היה חבר בכנסת הראשונה בטעם מפ"ם, מזכיר מרכז המפלגה, וכן פובליציסט ואיש רוח.

[6] הגדות קיבוציות קודמות אויירו על ידי רות שלוס (1945-1943) ואברהם אמרנט (1950-1945).

אודות ההגדות הקיבוציות ראו: יובל דניאלי, מוקי צור, יוצאים בחודש האביב: פסח ארץ-ישראלי בהגדות מן הקיבוץ, יד בן צבי, ירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, יד טבנקין, רמת אפעל, יד יערי, גבעת חביבה, 2004.

[7] מתוך יומנו האוטוביוגרפי של שרגא ווייל השמור בעזבונו (מספור פנימי: 5/59).

[8] דן אמיתי, ציורים ורישומים במקרא סטודיו, גלריה מקרא סטודיו, תל אביב, 1952, ללא מספרי עמודים.

[9] נורברט סגל היה מצלמי עיתון "השבוע בקיבוץ הארצי". בצילומו שבויים על פי הציור של ווייל מופיעים שני חבריו של הצלם מקיבוץ מגן. מימין דוד פלדנר ומשמאל משה (פייטר) פיינגולד ז"ל.

[10] בעניין זה ראו: יובל דניאלי, "לאן נעלם הציור המפורסם", האתר המקוון של ידיעות אחרונות – הקיבוץ, 22.7.2010.

[11] הבחירה בתפוז היא בחירה יפה, גם משום הטרנספוזיציה של הסיפור לנוסח מקומי-קיבוצי, אך גם בניצול שמו העברי של התפוז (תפו"ז – תפוח זהב) עבור התפוח עשוי הזהב מהסיפור המיתולוגי.

[12] הפרטים אודות זהותו של דני קרוון, ציון המקום המדוייק וכותרת הציור נכתבו על ידי ווייל באופן מפורש על גב הציור. הוא גם כתב את סיפורו של הציור ביומנו האוטוביוגרפי השמור בעזבון (מספור פנימי: 5/7). בנקודה זו אוסיף כמה מילים על רקע הציור: בנוף ההררי המצוייר נוכל לאתר את "מצודת סאסא" שנמצאת על הר מתת. המבנה שעל ראש ההר הוא מצודת "טגארט" מדגם "מצדית" שנבנתה על ידי השלטון הבריטי ב-1938 כחלק ממיזם גדר הצפון לשם הגנת הארץ מפני חדירת כוחות ערביים מסוריה ולבנון בזמן המרד הערבי הגדול. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימשה המצדית (יחד עם שש נוספות בגדר הצפון) להגנה מפני פלישה של כוחות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, וכיום היא משמשת כבסיס צה"ל. הרקע הצבאי של המקום מתאים ללבושו הצבאי בחלקו של פאריס.