מאת יובל דניאל 2014

זהו חלקו השני של המאמר – לקריאת החלק הראשון – לחץ כאן

גרפיקאי תנועתי

שרגא ווייל הגרפיקאי פרץ אל התודעה של חברי הקיבוץ הארצי  עם הפקתה ופרסומה של הגדת הפסח התנועתית של שנת תש"י (אביב 1950). אמנם , כבר בשנת 1949 מוצא עצמו ווייל כמאייר ומעצב של הוצאת הספרים "ספריית פועלים". להבדיל  מספרים אותם לא קוראים כל חברי הקבה"א, הרי את ההגדה הקיבוצית קראו כולם, בחדר האוכל העמוס לעייפה, חברים, ילדים ואורחים. בשונה מההגדות שקדמו לזו של ווייל , אלה שאוירו והופקו בתקופת המדינה שבדרך, כאילו בהפקה דחופה וחסכונית, הרי זו של ווייל הופקה כבר לאחר קום המדינה . אמנם בארץ שלט הצנע בראשית שנות החמישים , וגם ההגדה הייתה בפורמט צנוע , אבל הורגשה בה ההשקעה באיכות הגראפית ובדרך בה התמליל שולב בה. הפורמט  יותר גדול (16X24 ס"מ) העטיפה עדיין בכריכה רכה.  8 שנים היו חייה הבלעדיים של ההגדה עד שהיא שונתה עם איוריו של משה פרופס (1958) ושמואל כץ (1964). שרגא סיפר שהטיול הראשון שהוא עשה בארץ היה אל  בבית הכנסת היהודי בכפר נחום על חופה הצפוני של הכנרת. ווייל התרשם  מאוד מהמוטיבים היהודיים החרוטים באבן. מוטיבים אלו מופיעים כעיטורים נלווים בהגדה הקיבוצית,  כאיקונים ברי קיימא לאורך  השנים.  בשימוש בהם בהגדה רצה להראות האמן את שלשלת הדורות הנמשכת. דווקא שרגא איש השומר הצעיר, החילוני בהשקפת עולמו לא זנח את השורש  המסורתי יהודי. בהמשך מפתח ווייל כתב יד אישי של דמויותיו, דמויות חשופות רגליים הנוגעות בכפות רגליהם באדמה, בכך נוצר קשר פיזי ממשי עם אדמת הארץ. הקשר הזה היה מאוד חשוב לו. הפנים של דמויותיו מזכירים שילוב בין התרבות הים תיכונית, ההלניסטית, לבין דמותם של בני הארץ. כבר דובר על הכנעניות נוסח ווייל.  הוא לא נשבה באידיאולוגיה הכנענית אלא חיפש את האופי המיוחד של בן המקרא. דמות צורנית כפי שהוא ראה אותה בדמיונו. יחד עם זאת הטלית מופיעה ברבים מאיורי ההגדה , טלית שהיא לא רק סמל דתי יהודי מובהק, אצל ווייל היא נהפכת לדגל לאומי, למוטיב מנצח.

סמל עמו השתמשו לכסות את הגוף גם כאשר הוא שתת דם, וגם כאשר הוא יצא מגלות ועבדות אל החופש.

בשנת 1948 מאייר ווייל את חג הפסח בחדר האוכל של קיבוץ העוגן במחנה הזמני בכפר סבא. את האיורים הגדולים ביצע על מיטת קפיצים סוכנותית באוהל מגוריו  בקיבוץ.

מי מחברי הקיבוץ המליץ בפני פרנסי התרבות התנועתיים לראות את העבודות של שרגא. היתר זה כבר היסטוריה…. המוטיבים שהוצגו בחדר האוכל היו הבסיס של איוריו להגדת הפסח התנועתית.

את דרכו הפוליטית – אומנותית עשה ווייל בראשונה דרך עיתון מפלגת מפ"ם "על המשמר". היו הזמנות של איורים לאירועים פוליטיים חגיגיים  דוגמת אחד במאי או מהפכת אוקטובר.  "במיוחד פנו אלי למוספים החגיגיים שהופקו לרגל חגים ומועדים. עשיתי רישומים על פי הזמנה. המזמין היה עורך המדור" .

ב1 במאי 1949 מאייר ווייל את שער "על החומה" ביטאון השומר הצעיר בו נראית דמות העומדת על פיגומי בניין ומנפנפת בעוז דגל אדום. שנה לאחר מכן בעיתון הילדים  "משמר לילדים" מאייר ווייל את השער באיור, בו נראית קבוצת ילדי העולם, מניפים דגל אדום.

ב"על המשמר" שהוקדש לחג האחד במאי – 1950 , מופיע רישום של האמן בשחור לבן בו נראים שני פועלים ופועלת בידיים מורמות, אוחזים בדגל אדום, פטיש ומגל. מה יותר מובן ופשוט מאשר הזדהות עם ברה"מ כמייצגת את חזון חג האחד במאי.  ווייל מעיד : "באופן כללי הייתי שלם עם היעדים והמטרות , למרות שהיו לי הרהורים על הזיקה הבלתי מתפשרת [של הקבה"א] לברה"מ.  באנו מאירופה והמציאות הייתה ידועה לנו".

הכרזות של ווייל היו רציניות, ממוקדות בנושא ומתכתבות עם הריאליזם הסוציאליסטי.

האמנים שביצעו את הכרזות עבדו על חשבון מכסת פעילים. לא שולמה להם משכורת עבור עבודתם הגראפית. שרגא מספר שהוא הציע בשעתו להקים סדנה גראפית שתשרת את התנועה. דווקא המזמינים הפוטנציאליים של העבודות הגראפיות התנגדו להצעה.  הם העדיפו לא לשלם על עבודת הציירים. "רציתי שיכירו בעשייה  של האמנים בביתם הקיבוצי וישלמו על עבודתם. לא רציתי להיות פרזיט . ראיתי בעבודה ללא שכר דבר משפיל שאין לעבודתי ערך" (שלושת הציטוטים שהוזכרו למעלה הם מתוך ראיון עם ווייל שקיים יובל דניאלי ביולי 1997  – 47.94 (3) ).

לימים אמר ווייל שהוא לא אוהב במיוחד את הכרזות הפוליטיות למפלגת מפ"ם שהוא  אייר ( רובן בשנת 1955). לנגד עיני כרזה לוחמנית ונחושה משנת 1955 המתארת שלוש ידיים אוחזות בפטיש, חרב ושיבולים. הידיים צומחות מתוך שדה תלמים כאנדרטה מונומנטאלית. "הבו יד להקמת ממשלה חלוצית מתקדמת"!

הרישום הדרמטי הודפס בשני צבעים, כחול ואדום, כיאה לציונות הסוציאליסטית. הטכניקה בדומה לכרזות נוספות היא בחיתוך לינול.  כרזה שווייל כן אהב היא כרזת השומריה  הארצית ג' משנת 1956. נער בחולצה שומרית מניף את דגל השומריה ברקע מחנה צופי. הידיים המונפות אל על האוחזות בפטיש, חרב, שיבולים או אגרוף קמוץ  חוזרות אצל ווייל ברבים מאיוריו מן ההגדה עד השומר דרך מפ"ם עד כרזות תנועת השומר הצעיר.

פן פוליטי נוסף שווייל היה מעורב בו נגע לגלויות הברכה לשנה טובה מטעם הועד למען השלום בישראל. גלויות שהביטוי המרכזי בהן הוא הערגה לשלום (יונת שלום) וכנגד המלחמה .  בשנות החמישים מפיק משרד

הקק"ל בלונדון סדרת גלויות ברכה מאיוריו של ווייל בנושא הקיבוץ. הגלויות בצבעים המשרים אווירה של חג על רקע מציאות קיבוצית חקלאית עם עצים, שדות והרבה ירוק.  הדמויות לבושות לבן , רוקדות, יושבות במעגל, נמצאות עם הצאן במרעה הפתוח או על עגלת החמור הנוסע בשבילי הקיבוץ. נער ונערה שלובי ידיים, הולכים אל הנירים הירוקים. אווירה פסטוראלית המקרינה אופטימיות ואהבה רבה לקיבוץ.

 בשנות החמישים מתחיל ווייל להתכתב עם התנ"ך באמצעות יצירותיו.  יכולתו הגראפית המרשימה מולידה שורה של ספרים ופרסומים השאולים מהתנ"ך ומההיסטוריה המקראית. דווקא ספרית פועלים החילונית, זו המייצגת זרם אלטרנטיבי ליהדות הדתית , מוצאת לנכון להפיק כמה ספרים מאוירים של אמנים  שעבדו כמאיירים בהוצאת הספרים (שרגא ווייל , יחזקאל קמחי). ווייל זקוק ביצירתו לסיפור, לתוכן ספרותי. כך הוא מגיע למיצוי אישי ואומנותי. הגדת פסח, אהבת שמשון , שיר השירים ואף קהלת  הם הפן השני של יצירתו על הקיבוץ או זו הפוליטית. בעת ההיא של שנות החמישים – שישים, הוא נע בין הסוציאליזם הקיבוצי לסיפורי המקרא. בין דמות האדם החדש לבין המקורות הקמאיים. הדואליות הזו מולידה רק טוב אומנותי. הוא יוצר דמות אדם שנהפכת לסגנונו המוכר, דמות שהיא תמליל מהעת הישנה וזו החדשה. לעתים היא אוחזת במגל ופטיש ולעתים היא אוהבת עד כלות  כדוגמת איוריו לשיר השירים.  שיר השירים הודפס לראשונה כספר בשנת 1958. אני מוצא באיוריו לספרות המקראית מסע לגילו עצמי. ווייל שלא ספג בילדותו את התרבות היהודית המסורתית מגלה לפתע את עולם המקרא. את זהותו האמיתית, את שורשיו מקדמת דנן.

"דברי הימים" – תערוכתו של שרגא המבוגר בן ה – שמונים ושמונה מסמלת בעיני את דמותו של שרגא  כפי שאני חשתי בפגישות ביננו בעשור האחרון לחייו; דמות רגישה, כואבת , נאבקת על המשך יצירה. דמות היודעת את מה שהגיל המבוגר יודע, ולמרות זאת ועל אף הניסיון רב השנים, למרות הסקפטיות וסימני השאלה, היא דמות אופטימית. הממשיכה ליצור ולשאוף לדברים שהם למעלה מהארצי והגשמי.

(לקריאת דברי הפתיחה של שרגא ווייל בתערוכה – כאן)

                                                              יובל דניאלי.      ‏26/03/2014.