מאת יובל דניאלי  2014

סיפור חייו של שרגא ווייל, אמן וחבר קיבוץ העוגן הוא סיפורה של מדינת ישראל הקמה כ"עוף החול" מתוך אפר השואה, אל החיים-אל התקומה.  באמצעות האומנות פוסע ווייל את צעדיו הראשונים כאדם חופשי, על אדמת אירופה הפצועה ונרתם למעשה הציוני הגדול בשרות התנועה והמדינה שבדרך.  בשנת 1946 מאייר ווייל בבודפשט את "דברות השומר",  הקוד המוסרי-אידיאולוגי של תנועת השומר הצעיר. זמן קצר לאחר מכן הוא ורעייתו שרה נרתמים למפעל  העלייה הבלתי לגאלית הגדול ומסייעים  להביא לארץ ישראל, קבוצת נערים ונערות ששרדו את השואה. הקבוצה נאלצת לשהות בבלגיה  בתקופת המתנה מאונס בעקבות לחץ בריטי; ולאחר מכן  "באי הגירוש" קפריסין.

עם שחרורו מקפריסין והגעתו ארצה בשנת 1947 , מצטרפים הזוג ווייל אל חבריהם בקיבוץ העוגן שישב אז כישוב משלט בכפר סבא. כעבור כמה חודשים מצטרף ווייל אל חבריו שחלקם יישב כבר בנקודת הקבע שבעמק חפר.

בהעוגן מתחיל מסע מרתק בן למעלה משישים  שנה במדינת ישראל. מסע של אמן, חבר קיבוץ, תנועה ומשפחה אוהבת.

על יצירתו של שרגא ווייל נכתב רבות.  בשנת 2000 הופק ע"י "גלריית ספראי" בירושלים, אלבום הדפסים מפואר משל האמן ובו הקדמה מפורטת של חוקר ומבקר האמנות ד"ר גדעון עפרת על דרכו האומנותית של שרגא ווייל לאורך שישים שנות יצירה. (1) עיינתי בהקדמה של עפרת ולא מצאתי לנכון לחזור ולצטט על הנאמר בה.

בחרתי להתייחס אל שרגא ווייל האדם והאמן באמצעות זיכרונות על חברות יפה שנרקמה ביננו למרות פער הגילים. שרגא היה  בן דור הורי. זה לא מובן מאליו הקשר החברי שנוצר בזכותו של שרגא, שאפשר לי לבקר בסטודיו שלו מתי שאחפוץ, להרים טלפון ולברר דבר מה מההיסטוריה  של האומנות הקיבוצית, או להחליף ברכות בימי חג ומועד. הקשר התחזק עת אצרתי במשותף עם חברתי לעבודה יונת רוטביין תערוכה של שרגא שחנכה את הגלריה לאומנות של "מורשת" ("דברי הימים" – 2006) . הביקורים שערכתי אצל שרגא ושיחות על אומנות וקיבוץ היו בשבילי חוויה אומנותית וערך מלמד. מעל הכול התרשמתי מיכולת היצירה שלו. ראיתי אדם לא צעיר עומד מול  הבד ומצייר.  הכרתי אמנים שהחליטו שמספיק להם עם מה שעשו, והגיע העת להניח לה לאומנות. שרגא חי ונשם אומנות , כל רגע מחייו, למעשה עד יומו האחרון.

כילד גדלתי על ברכי עיתון הילדים "משמר לילדים" וספרי הילדים  של הוצאת הספרים "ספריית פועלים". מעל לכל הייתה זו "הגדת פסח" של הקבה"א  בשנות החמישים שהרשימה אותי עד מאוד. הצצות חטופות ב "על המשמר" אף הן לא השאירו אותי אדיש למראה האיורים שהופיעו בו בעיקר לקראת חגים ומועדים. כך גם בביטאון הקבה"א "השבוע".  שרגא ווייל היה אחד המאיירים שהרבו להופיע מעל בימות אלה, כמו בעוד פרסומים תנועתיים נוספים.  שרגא המשיך ללוות אותי בהמשך מסלולי חיי. בקיבוצי היה נוהג שבחתונה הקיבוצית על הדשא הגדול נתן מזכיר הקיבוץ שי לזוג הצעיר, את "שיר השירים" באיוריו של שרגא ווייל. "ספר חתונה" זה נמצא עד היום בארון הספרים שלי.

איורים מלאי חושניות, תשוקה ארוטית וניחוח נעורים, כראוי לזוג צעיר ברגע של מיסוד הזוגיות ביניהם  בברית הנישואים.

 שרגא היה גרפיקאי מעולה, מהמשובחים ביותר. מנסה למצוא את הניב האישי שלו.

מיוחדותו הגראפית עליה נעמוד בהמשך, יצרה לו מוניטין ושם. בין השנים 1949-1955 הוא ממלא את תפקיד הגרפיקאי התנועתי. אחת מפסגות הצלחתו הגראפית אני מוצא בהגדת הפסח התנועתית  אותה אייר בשנת 1950.

באמצע שנות התשעים התחלתי לעבוד בארכיון התנועה בגבעת חביבה. הופקדתי על תיעוד וחקר האמן והאומנות הקיבוצית.  הראשון שפניתי אליו כדי לדלות אינפורמציה על ההיסטוריה  של אמני התנועה, היה שרגא ווייל. הוא בנדיבותו לא השיב פני ריקם.  היה קשוב לשאלותיי ולא חסך זמן ורצון לעזור ולהוסיף ידע.  בשנת 1999 הפקנו "ביד יערי"  אלבום של כרזות השומר הצעיר ("אומנות בשרות רעיון" כרזות השומר הצעיר 1967-1937). לשרגא חלק נכבד באלבום בגין כרזותיו הרבות שנעשו בשרות התנועה והמפלגה.

ספרים נוספים בתחומי התרבות ("שנות טובות מהקיבוץ" ,"יוצאים בחודש האביב" על הגדות פסח מהקיבוץ , "מאה שנות קיבוץ" וכו') שהופקו בשותפות עם "יד יערי"  לשרגא ווייל מקום של כבוד בהם. הוא היה נוכח כמעט בכל אירוע קיבוצי אומנותי.  גם כיום כאשר אנחנו שוקדים על עריכת ספר נוסף בתחום האדריכלות הקיבוצית, שרגא  נוכח בו כמי שאדריכלים שילבו את אומנותו בבנייניהם. שילוב היצירה האומנותית של ווייל באדריכלות באה לידי ביטוי נוכח ומרשים בקיבוצו העוגן, באולם המופעים ובחדר האוכל וסביבתו (אדריכל, מנחם באר).    פעם בשעה של בדיחות הדעת סיפר לי, שחבריו קראו לו "השוער", אזכור לדלתות העץ המצופות נחושת והמפוסלים בתבליטים המתארים לרוב סמלים עברים ויהודיים שבנה במבני ציבור (כנסת ישראל, בית הנשיא, בית  הקבה"א, בית הכנסת הגדול בתל אביב וכו'). הבנתי משיחות עמו, ומהיכרות עם יצירותיו , שהייתה לו ראיה תכנונית חזקה.  בקלות היה יכול להיות מתכנן בתים, אדריכל מצליח ( למד בנאות במשך שנתיים בפראג לפני המלחמה כהכנה לעלייה לארץ, והיה חבר ועדת תכנון של הקיבוץ). הבחירה של ווייל נפלה על אומנות פלסטית, הדורשת לדעתו את כל כולך. ואכן ווייל היה לטעמי, אמן טוטאלי, מבחינת אורח החיים שניהל. המחויבות הבלתי מתפשרת ליצירה. שרגא אהב את קיבוצו וכאב את השתנותו. את הקיבוציות שלו ביטא באמצעות יצירותיו.  במעורבות שלו בקיבוצו העוגן, ובאמצעות איוריו הגראפיים בכל מסגרת פרסום תנועתית ומפלגתית.

חמש שנים אחר פטירתו, אני יושב ומנסה לשחזר את פגישותינו. הסטודיו היה חלקת אלוהים הקטנה שלו. טרטוריה מאוד אישית צמודה לבית.  חלק מהבית.  ישנם אמנים המבקשים את ההפרדה בין המשפחה לאמנות, בין הבית לסטודיו שלהם. אצל שרגא לא הייתה שום הפרדה גיאוגראפית, פותחים דלת פנימית ונכנסים מדירת המגורים אל חדר הציור, אל הסטודיו.  בסטודיו מקובע חלון אור צפוני גדול כמקובל בקלאסיקה של אדריכלות חדרי ציור. דרכו אפשר לחזות בדשא , בבנייני השכנים ובאור  הישראלי המיוחד.

הסטודיו היה מלא בדימויים וחפצים שנראו  ביצירותיו. גולגולת של איל, כד מים מחרס (ג'ארה), חבל , זרדי עץ (מהעקידה), מכחולים שסיימו את תפקידם, אגרטל, בד צבעוני , מסגרת עץ ריקה. סקיצות של ציורים ומודלים של ופרויקטים היו תלויים על הקיר.  הרהיטים צבועים בתכלת.  הציורים סדורים בעליית גג. קלסרים של אדם מאוד מסודר, עליהם שמות של פרויקטים.  על כן הציור היה מונח בד עם ציור. מעולם לא ראיתי אצלו כן ציור ריק.  הפגישות היו לרוב סביב נושא שעניין אותי. כאשר הגעתי חומרי הנושא היו סדורים ומוכנים לפגישה.  הפגישות היו מרתקות, מלאי סיפורים. שרגא אהב לספר.

עוד לפני ששאלתי הוא סיפר. נדב אנקדוטות בשפע.  לא אחת הוא כתב לי מכתב בעקבות הפגישות , וסיפק עדויות וחומרי רקע.  לשם דוגמא הוא כותב ב28.5.2000:

"תודה על התעניינותך!  אני מקווה שתזדמן שוב אלי ותהיה לנו הזדמנות להחליף קצת דעות ועוד …! " (2). המכתב לווה ב "רשימת העבודות והעיסוקים בתחומים המקצועיים של שרגא ווייל בקיבוץ העוגן" הרשימה מתחילה בשנת 1947 בקיבוץ העוגן. לא בסלובקיה, הונגריה או קפריסין, אלא בארץ- ישראל. לקראת עבודה  תיעודית על נושא "תערוכת תנועת השוה"צ בקפריסין" שהתקיימה באי הגירוש – קפריסין בשנת 1947, ומאוחר יותר בתל אביב באפריל 1948, (בין מארגניה ומשתתפיה המרכזיים  היה שרגא), ראיינתי אותו , וכך הוא אמר: "בשבילי הייתה תקופת קפריסין כמו קתרזיס. תקופת הטהרות בין שם לכאן. בין השואה להגעה לארץ. הייתי חייב במסך שיפריד בין התקופות. רציתי לפתוח דף חדש" [הציטוט מהראיון שוחזר על פי הזיכרון].

במכתב מפורט לד"ר אלנה בוגרובה ((ALENA BUGAROVA בת עיר הולדתו של שרגא, ניטרא שבסלובקיה הוא כותב: "בהתחלה אחרי מסענו הארוך ארצה עם רצון ברור "להוריד את המסך על העבר" ולהיות מעורב. שאבתי את הנושאים מהמציאות הבלתי אמצעית, הרגשתי מחויבות לצורכי החברה וקיבלתי על עצמי עבודות "מקצועיות" בכל התחומים שהיו דרושים: בגרפיקה שימושית, קישוטי חג ובניינים , אילוסטראציות ועיצוב ספרים, וכמובן כרזות פוליטיות." (3)

האם הוא הצליח בכך,  האם ניתן למחוק את העבר ?.

הציור הראשון בארץ על פי רשימתו של שרגא הוא סלילת כביש להתיישבות עם מראה המקום בעמק חפר (וואדי קובאני,  גואש על נייר. צבעי אוקר בהיר וחום). כל כך מקומי כל כך הצהרתי; אני כאן בדרך חדשה.

לא קיבלתי את קביעתו של שרגא, לגבי "שלילת הגלות"  אותה הוא ניסח בתחילת הראיון על קפריסין.

ולראיה , כאשר התלבטנו איזו תערוכה ראויה לפתוח את הגלריה החדשה של "מורשת" במרץ  2006  הבחירה נפלה על תערוכת יחיד של שרגא ווייל . ראינו  ביצירותיו של שרגא מעבר לאיכות אומנותית מוכחת גם שילוב מרתק בין מקורותיו התרבותיים המרכז אירופאים לבין הרצון לקיים דיאלוג עם המקורות המקראיים הארץ ישראליים. הקשר  בין זיכרונות העבר ומציאות ההווה הם אלה שהכריעו אצלנו את הכף. נסענו לביתו של שרגא לשכנעו להסכים לתצוגה. שרגא היסס "אני לא צייר שואה" אמר. אנחנו צדנו בעיננו מספר ציורים מרשימים שעיקרם דיאלוג עם תקופת השואה וזיכרונה. שרגא כבר לא היה בקו הבריאות.  חשש להציג. הפעלנו אל מלא כוח השכנוע, ואף את המשפחה רתמנו למבצע. בסופו של דבר הייתה תערוכה מרשימה שכל כולה סמלים ותובנות. בחרתי להביא קטע ממכתב שכתב שרגא אל כתובתי בעקבות התערוכה "דברי הימים" בגלריית "מורשת": "כאשר פנית אלי בהצעה להציג מעבודותיי בגלריה החדשה של "מורשת" (שהיא בית עדות לזכר השואה) , חשבתי כי רק מעט עבודות שעדיין ברשותי  מתייחסות לנושא השואה. אז רמזת שבעצם, לכל יצירה שלי מאז יובל השנים האחרונות, יש לה קונוטציה לנושא זה… הופתעתי מטיעון כל כך משמעותי, אך בהמשך היה עלי להודות , שהדור אליו אני משתייך  נושא איתו כל השנים את העדות הנ"ל והיא מלווה גם את היצירה הנרטיבית שלי (בכל התחומים בהם פעלתי) כי הדור שלי, אשר אולץ לענוד את אות הקלון , לבש גם בעל כורחו  את ,"כותונת הפסים" של השטן ונושא בליבו את "דברי הימים" של "ליקוי המאורות". ומאילן היוחסין של משפחתו נשרו עלים רבים וגם נתלשו נוצות מכנפי "עוף החול" – "הפניקס" האגדי שעלה איתו מן הלהבות…! אך הדור הזה  גם העניק לבניו את "כותונת הפסים" של יוסף ונשא "להר המוריה" את צרור הזרדים!

השתמשתי בעבודותיי בסמלים אלה,  מן האגדות, אשר בהם משתקפות המצוקות של הדור שלי ולהן נתתי ביטוי בתערוכה הזאת!

אני כותב לך כעת את הדברים האלה, כי בפתיחת התערוכה ויתרתי לומר אותם. אך רציתי שיגיעו לידיך כחיזוק לדברים שנאמרו שם, כחלק לתיעודו של האירוע". (4)

בעקבות התערוכה, המכתב  שצוטט למעלה והכרות עמוקה יותר עם יצירותיו אפשר לקבוע שאצל שרגא מעולם לא הורד המסך.

 למרות ששרגא מעולם לא ניתק ביצירותיו את החוט המקשר בין שם לכאן, כאשר הוא מגיע לארץ חל שינוי דרמטי בציוריו. אנחנו חשים ברצון שלו למצוא את הייחוד של המקום.  כדוגמא ניקח את איוריו שנעשו בשרות התנועה מייד לאחר המלחמה בבודפשט של שנת 1945, לבין ציוריו להגדת פסח של הקבוץ הארצי כעבור חמש שנים.

שרגא ושרה עברו מסלובקיה לבודפשט – הונגריה, בראשית שנות ה – 40 מפחד השלטון הנאצי. בבודפשט התחיל ווייל לאייר במסגרת תנועתית כבר בשנת 1942. הזוג ווייל נאסר לתקופה של שנה בתקופת השלטון הפרו גרמני  בראשות האדמירל מיקלוש הורטי. הם שוחררו בחלון הזדמנויות נדיר כאשר השלטון הפשיסטי ההונגרי נוכח להבין כי הצבא האדום עומד בשעריה, ויש לחפש קשר עם מדינות הברית.   מייד לאחר שחרורם , הודחה הממשלה ע"י הצבא הגרמני והשלטון הועבר לממשלת בובות פרו נאצית. לאחר המלחמה בשנת 1945 התחדשה בתנופה גדולה פעילותה של תנועת "השומר הצעיר" בבודפשט. שרגא פועל שם במסגרת הנהגת התנועה ומרכז ה"חלוץ" של התנועות החלוציות כאחראי על ההוצאות בדפוס  ועיצובם הגראפי .  שם מצייר האמן סדרה של ציורים  בנושא השואה ובסגנון המוכר של חיתוכי העץ נוסח פראנץ מסארל.(5)  הדמויות  נושאות אופי אירופאי , אקספרסיבי, המתארות את זוועות המשטר הנאצי.  במקביל מצייר ווייל את "דברות השומר" . הדמויות יותר נחושות, יותר אופטימיות אך גם בהם מורגשת השפעה "מסארלית-אירופאית" (דרמטיות תיאטראלית המדגישה את הניגודיות בין שחור ללבן).  כאשר בוחנים את דמות הצופה השומרי "מדברות השומר" מול דמותם המקראית של בני ישראל כפי שהם מופיעים בהגדה של פסח המרחק ביניהם  הוא כמו בין השחור ללבן.

בהגדה של פסח קיים קו רישומי ברור , מסוגנן המנסה ליצור דמות חדשה המנותקת מעברה האירופאי. ווייל מנסה להתחבר אל בני הארץ המקראיים ,  שהם שילוב של כנעניות, עם יסודות סוציאליסטיים. פירוש מעניין למפגש שלו עם בני הארץ הזו.

 בדרך לארץ ישראל

פרק עלייתם של הזוג ווייל לארץ בעלייה הבלתי לגאלית  מהווה את אחד הפרקים ההרואיים והחשובים לאורך מסכת חייהם רבת השנים.  תנועת השומר הצעיר הגתה רעיון לאסוף חבורת נערים פליטי שואה בפראג במסגרת "הבריחה" ולעלות אותם ארצה כקבוצה שומרית. שרה ושרגא נקראו להיות בצוות המדריכים המלווים את הקבוצה.

בדרכם לארץ  "נתקעה" הקבוצה בבלגיה למשך 8 חודשים, לאחר לחץ בריטי.

מה עושים בתקופה זו? קבוצת הנערים היו אוסף של פליטים, ללא רקע הומוגני, עם משקעי עבר קשים מתקופת השואה. כיצד מגבשים קבוצה תחת רעיון משותף. כיצד מחזירים מחדש את האמון בבני האדם?  שרגא היה שותף בכיר לרעיון להקים את סדנת "תו-נו"  (תוצרת נוער) בה מלמדים את הנערים יצירה מחומרים שונים, כאשר הפנים אל העתיד. שרגא היה למדריך האומנותי הראשי, כתב ידו האומנותי מורגש ביצירתם.

הם יצרו בבלגיה צעצועים ומשחקים , דברי משכית ואומנות ומכרו אותם לבלגים ובכך שיפרו את רמת חייהם. כאשר נתפשה אוניתם בדרך לחיפה, והנערים על מדריכיהם הוגלו לקפריסין, המשיכה הסדנה לפעול. קבוצת "תו-נו" הייתה לגוף אורגני פעיל בעל סדר יום קבוע, הרבה בזכות  הפעילות היצירתית ששרגא ווייל היה אחד ממדריכיה.

במקביל המשיך ווייל ליצור בקפריסין. ציורים רבים, עזי ביטוי המתעדים את תקופת הגלות בקפריסין. "אין חדש תחת השמש" קרא ווייל לאחד מעבודותיו המתארות ילד יהודי מזדקן מוקף כולו בגדרות תיל דוקרניים. שרגא צייר לרוב על נייר בצבע מים  שחור, לעתים גם בצבעים. ציוריו של ווייל מתקופת קפריסין, נושאים עמם מטען רגשי עז, היסטוריה של  פרעות ואף תובנות. שרגא המבוגר משאר הצעירים (בן 29 באותה עת) מבטא את תחושותיו באופן הישיר ביותר.  אלומות של אור ממגדלי השמירה לא נותנים לנו לשכוח את העבר הקרוב של השואה ואת  המציאות המתרחשת נגד עינינו בין גדרות המחנות בקפריסין. "זכור מהיכן באת ולאן מיועדות פניך"… עבודותיו מתקופת קפריסין נמצאות בארכיון השומר הצעיר  בגבעת חביבה כחלק  "מאוסף קפריסין" שהוצג בארץ באפריל 1948 במהלך מלחמת השחרור.  אחד ממארגני התערוכה היה שרגא ווייל. (6)

 לקריאת חלקו השני של המאמר – לחץ כאן